אל תפנו מתנחלים מבית יהונתן
|
בית יהונתן בסילוואן צילום: עטא עוויסאת
כשראש העיר מציג עסקת חבילה לפינוי מתנחלים תמורת הריסת עשרות בתי פלסטינים, עדיף השיקול ההומניסטי
פרשת בית יהונתן, המבנה בן שבע הקומות שבנו מתנחלים בלב סילוואן ללא היתר ובית המשפט הורה לאטום, עלה לכותרות שעה שפרקליט המדינה נזף בראש העיר ניר ברקת
על שעיכב את ביצוע פסק הדין, והאשים אותו בפגיעה בשלטון החוק.
כחבר מועצת עיריית ירושלים מטעם מרצ, רב הפיתוי להתייצב מאחורי התביעה
לבצע את פסק הדין ללא דיחוי, אולם הפעם, אין אני תומך בפרקליט המדינה.
עמדתי נובעת משחיקה הולכת ומעמיקה באמון שאני רוחש לשלטון החוק ולמערכות
המשפט, במיוחד בשל עיסקת החבילה שראש העיר יציב לפתחנו: בית יהונתן תמורת 71 בתי פלסטינים
שנבנו גם הם ללא היתר באותה גבעה. כשעומדת הברירה להציל את משפחות
הפלסטינים תמורת מבנה למתנחלים, אני בוחר בשיקול ההומניסטי במקום בשיקול
הפוליטי.
ברם, מעבר לחשבון התועלתני, פרשת
בית יהונתן מהווה הזדמנות פז להתבונן בגישה של מערכת המשפט כלפי מזרח
ירושלים בכלל וסוגיית הריסת בתים בפרט. שתי גישות שונות ומנוגדות יכולות להנחות יועץ משפטי העוסק בבנייה הבלתי
חוקית. אחת, מקצועית טהרנית, נאמנה לכללי המקצוע ולעקרונות המינהל היבש,
גורסת שהחוק הינו חזות הכל, וכל עבירות הבנייה עבירות הן, אלה המבוצעות
במערב ואלה המבוצעות במזרח, מבנים הנבנים לשם בצע כסף, או לשם בניית קורת
גג צנועה למשפחה ענייה.
לוחות פרסום נבחרים אתרי תוכן |