הרס כפרים שלמים - מדיניות ישראלית חדשה?

בספרה החדש "הכפרים שישנם ואינם", טוענת חיה נח שהכפרים הבדואים הלא מוכרים הם חלק בלתי נפרד מהנוף בנגב. חיות בהם קהילות מגובשות זה דורות רבים, חלקן עוד לפני הקמת מדינת ישראל, אחרות הועתקו בידי זרועות המדינה מאדמותיהן אל המקומות בהם הן חיות היום.

הכפרים הבדואים קיימים פיזית כאתרים מתוכננים ובנויים בידי תושביהם, שמתפרנסים מעבודת האדמה ויוצאים יום-יום לעבודה וללימודים. מקומות שוקקי חיים. ישנם, אך גם אינם: הם אינם מסומנים במפותיה הרשמיות של המדינה, לא בתשריטי התכנון של הנגב, לא מהווים כתובת מוכרת במרשם האוכלוסין של משרד הפנים, ולא קיימים לצורכי אספקת תשתיות ושירותים. הם חסרי מעמד חוקי.

הדואליות בין "ישנם" ו"אינם" יוצרת מציאות קשה וכואבת, חומרית וחברתית.

קל לומר שהבדואים הם פולשים ומפרי חוק, ושהמדינה מימשה סופסוף את ריבונותה וזכותה לשמור על קרקעותיה. הכי קל וזול להרוס את בתיהם, לפחות יותר מאשר למצוא הסדר מוסכם על הצדדים. אבל מבט מעמיק על ההיסטוריה של אל-עראקיב מוכיח כי הריסתו מבטאת את הקצה ברצף של התעמרות המדינה באוכלוסיות מוחלשות, התעמרות שהיא היסוד בכינון הפריפריות בישראל – יהודיות וערביות כאחד.